נא לחתום כאן כאן וכאן – מוכר לכם?

מהו חוזה אחיד ועל מה אנחנו בעצם חותמים?

מי לא מכיר את לחצן "קראתי את התקנון ואני מסכימ/ה לתנאי השירות? אבל מי באמת נכנס לקרוא את התקנון? אף אחד. טוב, כמעט אף אחד.

מה שמסתתר מאחורי הכפתור המוכר כל כך לכולם הוא מה שנקרא בשפה המשפטית – חוזה אחיד. חוזה אחיד הוא כל טופס, תקנון, ולפעמים אפילו חוברת שלמה שעליהם אנחנו חותמים כאן וכאן וכאן (או פשוט מסמנים V ולוחצים אישור באינטרנט). בחוזים האלה מסתתרים כל התנאים להם אנחנו מסכימים (לכאורה) בחתימתנו.

בתיאוריה, חוק חוזים אחידים אמור להגן עלינו, מפני עושק וחוסר הוגנות שיכולים להסתתר בתוך אותם מסמכים ארוכים. החוק אכן קבע מספר עקרונות ל"מותר ואסור" בחוזים אחידים, ביניהם העקרון שקובע כי פרשנות החוזה תמיד תהיה לטובת הלקוח, וכן הגדרה של "תנאים מקפחים" (תנאים שלרוב יהיו לרעתנו), שאסור לכלול בחוזים מסוג זה.

הנה כמה דוגמאות לסעיפים מקפחים נפוצים במיוחד:

פיצוי מוסכם לא סביר – פיצוי מוסכם הוא למעשה "קנס יציאה" – כמה יעלה לי להפסיק את ההתקשרות באמצעה? הנושא רלוונטי בעיקר למה שנקרא "שירותים מתמשכים" (כמו טיפולים קוסמטיים, מנויים שונים, לימודים למבוגרים ועוד).

כיוון שזכות הביטול על פי חוק (14 ימים) בדרך כלל פחות רלוונטית לעסקאות מהסוג הזה, וכיוון שחוק הגנת הצרכן לא מסדיר את תנאי הביטול לעסקאות כאלו, (למעט שני סוגים ספציפיים של עסקאות – חדרי כושר ולימודי פסיכומטרי), המציאות היא שהחברות קובעות מה יהיה גובה ההחזר /הקנס במקרה של הפסקת ההתקשרות באמצע. אין מחלוקת כי לגיטימי לקבוע פיצוי מוסכם על הפסקת התקשרות באמצע, אך הפיצוי צריך להיות סביר ולשקף את העלות האמיתית שנגרמת לעסק מהפסקת העסקה.

התנערות מאחריות – קיימים חוזים אחידים בהם עסקים מתנערים מאחריות למוצר/שירות שהם מוכרים, לעתים עד כדי ריקון תכלית החוזה מתוכנה.

דוגמא קיצונית לכך מצאנו בכתב שירות של אחת מחברות שירותי תיקונים למכשירי חשמל ביתיים. בכתבי שירות רבים מוחרגים מהאחריות, למשל, חלקים מפלסטיק במכשיר (מקרר / מדיח וכו') או מקרה של שימוש במכשיר שלא על פי הוראות היצרן.

עם זאת, הופתענו לגלות באחד מכתבי השירות, תחת הכותרת "חריגים כלליים", את השורה: "נזק תוצאתי מכל סוג שהוא"… החרגה כל כך כללית ועמומה (מה הוא נזק תוצאתי? מי מחליט?) מוציאה, הלכה למעשה, את העוקץ מכתב השירות כולו.

דוגמאות נוספות לסעיפים מקפחים העוסקים בהתנערות מאחריות מצאנו בחוזים אחידים של סוכנויות נסיעות, המסירות מעצמן אחריות לטיב ואיכות השירותים שהן מוכרות כגון מלון, שירותי הסעה, טיסות וכו'. הסרת אחריות כזו לא תעמוד, על פי רוב, במבחן בית משפט, וקיימות פסיקות בהן מוטלת אחריות משותפת גם על ספק השירות (חברת התעופה / המלון) וגם על סוכן הנסיעות ששיווק את השירות.

למרבה האירוניה, גם המשפט המוכר לכולם – "קראתי ואני מסכימ/ה", הוא למעשה חסר תוקף משפטי, מאחר והוא תנאי מקפח. המשמעות היא שגם אם סימנו V ולחצנו על האישור, ברגע האמת בבית המשפט נוכל  לטעון שלא קראנו את החוזה במלואו. מכאן לא ניתן לקפוץ למסקנה שאנחנו פטורים מכל התחייבות שלקחנו על עצמנו באותו חוזה. כזכור – אי ידיעה אינה פוטרת מציות לחוק (או לחוזה). אבל אם החוזה כולל תנאים בלתי סבירים או פוגעניים במיוחד, נוכל לטעון שלא הסכמנו להם.

המציאות המורכבת והבעייתית שמתוארת כאן היא למעשה תוצאה ישירה של העדר אכיפה בתחום החוזים האחידים במדינת ישראל. המנגנון הקיים של אישור חוזים אחידים בבית הדין הייעודי לנושא זה אינו יעיל ולא נמצא באמת בשימוש, ומנגנון חלופי – אין.

בהקשר זה נזכיר כי בתיקון לחוק שיזם אמון הציבור כבר בשנת 2010 נקבעה סמכות לרשות להגנת הצרכן ולשר הכלכלה, לחייב עסקים לצרף מסמך המרכז את התנאים המהותיים בעסקה לחוזה האחיד המלא. לצערנו עד היום נעשה שימוש מועט מאוד בסמכות זו.

למרבה הצער, עד עתה ידוע לאמון הציבור רק על מקרה אחד שבו הרשות להגנת הצרכן הטילה קנס כספי על עסק שפרסם הבטחה והתכחש לה בחוזה האחיד (עיצום שהוטל על חברת בזק לאחרונה). חשוב שהרשות תקבל סמכות לאכוף את האיסור על תנאים מקפחים וחשוב שהיא תעשה שימוש נרחב יותר בסמכויות שכבר ניתנו לה.

הכותבת היא עו"ד עפרה לוי, לשעבר סמנכ"לית אמון הציבור